החלטה בתיק רע"א 25880-01-13

1.         לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 1.1.3 (כב' ס' הנשיאה הש' ר' קרלינסקי), הדוחה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להניח קו ביוב העובר בחצרם.

2.         כעולה מהחלטת בית משפט קמא, המבקשים מתגוררים בטירה, מקרקעין הידועים כחלק מחלקה 42 בגוש 7779, בשכנות למשיב 2. המשיב 2 פנה למשיבות 1 ו-3 (תאגיד למתן שירותי מים וביוב לתושבי טירה ועיריית טירה, בהתאמה) בבקשה לחבר את ביתו למערכת הביוב, לאחר שהביוב החל לזרום באזור מגוריו ונוצר מפגע תברואתי. הוועדה המקומית בטירה קיבלה החלטה לאשר את הנחת קו ביוב, והודיעה על כך למבקשים. המבקשים מתנגדים להנחת קו ביוב בשטחם לצורך חיבורו של המשיב 2 למערכת הביוב, ועל כן פנו לבימ"ש קמא בבקשה למתן צו מניעה קבוע, במסגרתה הגישו את הבקשה למתן צו מניעה זמני אשר נדחתה בהחלטה מושא הבקשה שלפני.

בימ"ש קמא דחה את הבקשה מהטעמים הבאים: נקבע כי הן המבקשים והן המשיב 2 נכנסים לגדר הגדרת "בעל מקרקעין" בסעיף 2 ל חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: " חוק תאגידי מים"), לצורך קבלת הסכמתם לכניסה למקרקעין מכח סעיף 43 לחוק תאגידי מים; לאחר סירוב המבקשים, ביקשה המשיבה 1 הרשאה מהממונה על פי סעיפים 45-46 לחוק תאגידי מים, וקיבלה הרשאה; המצב התברואתי שנוצר בחצרו של המשיב 2 מחייב פתרון מיידי, ונכנס לגדר החריג בסעיף 48 לחוק תאגידי המים המאפשר למשיבה 1 לפעול גם ללא הסכמת המבקשים; מאזן הנוכחות נוטה לטובת המשיב 2. בנסיבות אלו מצא בימ"ש קמא שלא להיעתר לצו הזמני המבוקש, החופף לסעד העיקרי.

3.         לטענת המבקשים בבקשה שלפני, שגה בימ"ש קמא כאשר אפשר למשיבים להניח קו ביוב בחצר המבקשים ללא הסכמתם, ובכך נפגעה זכות הקניין שלהם ללא הצדקה. בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי המשיב 2 יכול ליתן הסכמתו גם ביחס למקרקעין השייכים למבקשים ואינם בחזקתו. זכויותיו של המשיב 2 במקרקעין שבחזקתו מוטלות בספק והוא מתגורר בבית הבנוי ללא היתר בניה כדין. בימ"ש קמא נתן בהחלטתו עדיפות לזכויות המשיב 2 במקרקעין אשר לכל היותר הן אובליגטוריות, על פני זכויותיהם הקנייניות של המבקשים במקרקעין המעוגנות ברישום. עוד טוענים המבקשים, כי ניתן היה למצוא פתרון זמני עד להכרעה בתביעתם, דוגמת הכנסת "ביובית" לשטחם של המבקשים לצורך שאיבת בו הספיגה שבחצר ביתו של המשיב 2 או בדרך של התקנת "משאבת ביוב טבולה" בחצרו של המשיב 2.

4.         דין הבקשה להידחות.

בית משפט קמא דחה את הבקשה לצו מניעה זמני בהחלטה מפורטת ומנומקת, תוך התייחסות למכלול השיקולים, ובפרט לשאלת מאזן הנוחות, אשר נראה כי הוא נוטה בנסיבות העניין לטובת המשיב 2. לא מצאתי כי נפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא וכי יש להתערב בהחלטתו.

כידוע, רוחב שיקול הדעת המוענק לערכאה הדנה בבקשה למתן סעד זמני עומד ביחס הפוך להיקף שיקול הדעת המצומצם המוענק לערכאת הערעור ( בע"מ 6025/11 פלוני נ' פלונית (11.1.12)), ואין מקום לסטות מהכלל בנסיבות שלפני.

יצויין, כי המבקשים טענו שהחלטת בית משפט קמא פוגעת בזכותם הקניינית, אך לא פרטו בבקשתם מה הנזק אשר נגרם להם בפועל, ומדוע יש ליתן משקל רב יותר לנזק שנגרם להם, ככל שנגרם, מאי מתן הצו, מאשר המשקל שיש לתת לנזק שעלול להיגרם למשיב 2 במתן הצו המבוקש. המבקשים אף לא ענו עניינית להחלטתי מיום 16.1.13, האם בקשתם רלוונטית עדיין, לאחר דחיית הבקשה בבימ"ש קמא ומשלא ניתן צו מניעה זמני לעת הזו.

5.         עוד יוסף, כי מתשובת המבקשים מיום 27.1.13 לתגובות המשיבים לבקשה למתן סעד זמני במסגרת בקשת רשות הערעור, עולה תחושה, כי מעל שאלת הנחת קו הביוב בחצרם של המבקשים מרחפת מחלוקת אחרת, כללית יותר. כך, בסעיפים 10-15 לתשובה מעלים המבקשים את חששם מפני השתלטות המשיבים על המקרקעין של המבקשים והפקעתם "תהליך אשר להוצאתו לפועל חברו שלושת המשיבים יחדיו" ו "שאיפותיהם של המשיבים ביחס למקרקעין לא יגיעו לקיצן עם הנחת קו הביוב המבוקש", כלשון התשובה. טענה זו הועלתה לראשונה בתשובת המבקשים, אף לא נטענה בבקשה למתן סעד זמני בבימ"ש קמא, ואין מקום להתייחס אליה במסגרת בקשה זו.

6.         בשולי הדברים יצויין, כי לאחר הגשת הבר"ע ולאחר שניתנו מספר החלטות במסגרתה, הוגשה בקשת המבקש 2 למחוק אותו מהבקשה. הבקשה הוגשה באיחור, ולא מצאתי מקום לדון בה לגופה, לנוכח התוצאה דלעיל. כמובן שהמבקשים יכולים לשאת בהוצאות המשיבים בחלקים המוסכמים עליהם.

7.         כאמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

מאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני במסגרת הבקשה.

המבקשים ישאו בהוצאות כל אחד מהמשיבים 1-3, על הצד הנמוך, בסך 2,000 ש"ח (סה"כ 6,000 ש"ח).

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: